המתנדב של "לחיות בכבוד" נכנס לדירה והרגיש שמשהו לא בסדר. לקח לו כמה שניות להבין מה: היה חושך. כל הנורות בבית היו כבויות, למרות שבחוץ היה יום בהיר. הווילונות פתוחים, אור יום נכנס, אבל אין תאורה חשמלית.
“למה חשוך כאן?” הוא שאל את הניצול, גבר בן 89 שגר לבד.
“הנורות שרופות,” ענה הניצול. “כבר שבועיים.”
“למה לא החלפת?”
הניצול שתק רגע. “איך? אני לא יכול לעלות על סולם. ואין לי מי שיבוא להחליף.”
שבועיים. הגבר הזה חי בחושך שבועיים כי אף אחד לא ידע, ואף אחד לא בא. הוא לא התלונן, לא ביקש עזרה, פשוט הסתדר ככה. כי זה מה שהוא מכיר – להסתדר, לא לבקש, לא להטריח.
המקרים שאליהם עמותת לחיות בכבוד נחשפת
הסיפורים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב אצל מתנדבי עמותת “לחיות בכבוד". הם נכנסים לבתים להביא ארוחות ומגלים דברים שלא ציפו להם. דברים שהניצולים לא מספרים לאף אחד, כי הם לא רגילים להתלונן.
“הם שרדו את השואה,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “הם שרדו מחנות ריכוז, רעב, קור. מה זה נורה שרופה לעומת מה שהם עברו? הם לא מתלוננים. צריך ממש לחלץ מהם את המצוקות.”
מתנדבת אחרת מספרת על ביקור אצל ניצולה בת 90. “שמתי לב שהיא רועדת קצת, למרות שהחדר היה חמים. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא אמרה שכן. המשכתי לשאול. שאלתי שוב ושוב, בעדינות. בסוף גיליתי שהיא מתקלחת במים קרים כבר חודשיים כי הדוד שבור ואין לה כסף לתקן.”
חודשיים של מקלחות קרות. בחורף. בגיל 90. היא לא סיפרה לאף אחד. היא פשוט הסתדרה.
העמותה פיתחה מערכת לטפל גם במצוקות האלה. כשמתנדב מגלה בעיה, הוא מדווח למשרד. משם יוצא טיפול – לפעמים דרך העמותה עצמה, לפעמים דרך הפניה לשירותי הרווחה או לגורמים אחרים.
“הנורות השרופות?” מספר המתנדב שגילה את הבעיה. “הזמנתי חשמלאי באותו יום. אחרי שעה היה אור בדירה. הניצול בכה. הוא אמר שכבר שכח איך זה להיות בדירה מוארת.”
הסיפורים לא תמיד פשוטים. יש מצוקות שקשה יותר לפתור. ניצול שהמקרר שלו התקלקל ואין לו כסף לחדש. ניצולה שהתנור לא עובד והיא אוכלת רק אוכל קר. ניצול שהמזגן נשבר והוא סובל מהחום בקיץ.
“אנחנו לא יכולים לפתור הכול,” מודה ארז. “אבל אנחנו יכולים לראות. וכשרואים, אפשר להתחיל לעזור.”
לפעמים העזרה היא פשוטה: להחליף נורה, לקרוא לטכנאי, להביא שמיכה חמה. לפעמים היא מורכבת יותר: לסדר ביקור של עובד סוציאלי, לעזור למצות זכויות מביטוח לאומי, לחבר לשירותים קהילתיים.
“המתנדבים שלנו הם העיניים והאוזניים בשטח,” אומר ארז. “הם רואים מה שאף אחד אחר לא רואה. כי הם נכנסים לבתים, כל יום, ומסתכלים.”
הניצולים עצמם לא תמיד יודעים לבקש עזרה. הם גדלו בדור שלא מתלונן, שמסתדר לבד, שלא רוצה להטריד. אבל כשמישהו מגיע, מסתכל, שואל את השאלות הנכונות – הם נפתחים.
“לפעמים צריך לשאול פעמיים, שלוש,” אומרת מתנדבת ותיקה. “לא ‘מה שלומך’ ולעבור הלאה. לשבת, להסתכל בעיניים, לשאול באמת. ואז הם מתחילים לספר.”
מצוקה שאף אחד לא רואה
מאחורי הדלתות יש עולם שלם של מצוקות שאף אחד לא רואה. נורות שרופות, מים קרים, רעב, בדידות. עמותת “לחיות בכבוד” מביאה ארוחות – אבל היא מביאה גם עיניים שרואות, אוזניים שמקשיבות, ידיים שעוזרות. כי לפעמים, מה שניצול באמת צריך זה לא רק ארוחה. זה מישהו שישים לב.
