כאשר אדם קרוב אלינו הולך לעולמו זה אף לא קל וכרוך תמיד בקושי רגשי ברור. בדיוק בגלל פיתחה היהדות אחרי אלפי שנים הלכות ומנהגים שעוזרים להתמודד עם האבל ועם הקושי הגודל וכן עוזרים לנו להנציח ולהתאבל על המתים שלנו בצורה מכובדת וראויה. זה אולי משהו שלא נעים לדבר עליו, אבל זוהי דרכו של עולם ובין אם זה מוצא חן בעינינו או לא, כל אחד מאתנו יעמוד יום אחד בסיטואציה הזו. בדיוק בגלל זה חשוב להיות מוכנים ולהכיר לפחות על קצה המזלג את ההלכות והמנהגים שמקיימים בתקופה הזו. בואו נעבור עליהם כעת.
מנהגי קבורה ואבלות ביהדות
אצלנו ביהדות, הנצחת הנפטרים היא תהליך שלם שמתחיל ביום הפטירה ונמשך עד שהשארים האחרונים נשארים בחיים ומקיימים את מצוות האזכרה פעם בשנה. יחד עם זאת חשוב להבין כי השנה הראשונה היא האינטנסיבית והעמוסה ביותר ובה מתקיימים החלקים העיקריים של האבל ושל ההנצחה. בואו נעבור על החלקים השונים:
- ההלוויה: על פי היהדות יש לקבור את המתים סמוך עד כמה שניתן למועד הפטירה כדי להימנע ממצב שנקרא הלנת המת. בטקס עצמו קורעים קרובי המשפחה מדרגה ראשונה קרע בבגד כאקט של הבעת צער על האובדן ובטקס היהודי נהוג לקרוא קדיש על המת. בהזדמנות הזו נוהגים בני המשפחה והקרובים לשאת דברי הספד.
- השבעה: לאחר ההלוויה מתחילה תקופה השבעה שבה יושבים בני המשפחה מדרגה ראשונה ומקבלים אליהם את האבלים שמגיעים לנחם. השבעה עצמה היא תקופה ייחודית שלה הרבה כללים ומנהגים. למשל – קרובי משפחה מדרגה ראשונה נמנעים הרבה פעמים מתענוגות של ימי חול כמו שתיית אלכוהול, אכילת בשר, לבישת בגדים מכובדים, מקלחות, קיום יחסי אישות ועוד. בסוף השבעה נהוג לסיים בארוחה גדולה עם מאכלים עגולים (המסמלים את מעגל החיים ביהדות) ובתום השבעה עולים לקבר שוב.
יום השלושים
לאחר סיום השבעה ועד ליום השלושים נהוג שלא להסתפר, להתגלח או ללבוש בגדים חדשים. כמו כן נהוג שלא להשתתף בחתונות ובשמחות, לשמוע מוזיקה או ללכת למקומות למטרת בידור והנאה. בתום 30 הימים תעלה המשפחה אל חלקת הקבר של הנפטר שם עורכים טקס שכולל אמירת פסוקי תהילים, קדיש, אל מלא רחמים והספדים אישיים. לאחר השלושים תמה תקופת האבלות של רוב קרובי המשפחה למעט של הורים אבלים שנמשכת שנה לאחר הפטירה. שימו לב שלאחר ההלוויה המצבה עדיין לא מונחת ועל פי המוסרת היא מונחת בטקס שמתקיים ביום השלושים.
אזכרה
עד כאן דיברנו על המנהגים הסמוכים לפטירה, אך מה קורה בהמשך הדרך? ביהדות נהוג מדי שנה לציין את יום הזיכרון לפטירה בתאריך העברי. לרוב נהוג להדליק נר נשמה לאורך היממה ולקיים טקס קצר בבית העלמין בסמוך לקבר.
על תפילת הקדיש
תפילת הקדיש היא תפילה יהודית מוכרת בשפה הארמית הנאמרת על ידי אבלים לאחר פטירה של קרובים. במהלך הטקסים השונים בתקופת האבלות הקדיש נאמר לרוב על ידי בן משפחה מקרבה ראשונה. המנהג של אמירת הקדיש התגלגל אלינו כל הדרך מתקופת התלמוד והתגבש לכדי תפילה פחות או יותר בתקופת ימי הביניים. בניגוד למה שרבים חושבים, תפילת הקדיש איננה תפילה לעילוי נשמת הנפטר. תוכן התפילה עוסק בהלל ושבח לקדוש ברוך הוא, הודיה על מלכותו ובקשה לזכות בשלום ובחיים הטובים. זהו למעשה אקט שבו האבלים מכירים במלכות השם על אף האובדן הקשה.
לסיכום,
אלו הם על רגל אחת מנהגי האבלות בעולם היהודי ואלו בהחלט מנהגים שחשוב להכיר.
